הפיוט המרוקאי ושירת הבקשות: מסורת של דורות
יש מסורות שירה יפות בעולם היהודי - אבל מעטות מהן עשירות, חיות ומושרשות כמו זו של יהדות מרוקו.
הניגון שהגיע מאנדלוסיה
שורשי המוזיקה של יהדות מרוקו נטועים בספרד המוסלמית - אל-אנדלוס. כשגורשו היהודים מספרד ב-1492, רבים מהם מצאו בית בערי מרוקו: פאס, מכנאס, מראכש, תטואן. יחד איתם הגיעה המוזיקה האנדלוסית - סולמות, מקצבים ונעימות - והתמזגה עם המסורות המקומיות. מהמפגש הזה נולד צליל ייחודי: שירת הקודש של יהודי מרוקו.
שירת הבקשות - לקום בלילה כדי לשיר
ואולי אין ביטוי יפה יותר למסורת הזאת משירת הבקשות: בלילות שבת של החורף, בין סוכות לפסח, נהגו יהודי מרוקו לקום באשמורת הלילה, להתאסף בבתי הכנסת ולשיר בקשות - פיוטי געגוע ואמונה - עד אור הבוקר ותפילת שחרית. אבות הביאו בנים, החזנים הובילו והקהל ענה, וכך עברה השירה מדור לדור - לא מספרים, אלא מפה לאוזן ומלב ללב.
הזמרים הגדולים - כשהקודש והחול נפגשים
במאה העשרים קמו במרוקו ובאלג׳יריה זמרים גדולים שהלחנים שלהם כבשו את לב הציבור - יהודים וערבים כאחד. שירת השעבי והמוזיקה האנדלוסית נשמעו בבתי הקפה, בחתונות וברדיו, והנעימות הפכו לחלק מפס הקול של דור שלם. הפייטנים, כדרכם מאז ומעולם, לקחו את הלחנים האהובים האלה והלבישו עליהם מילים של קודש - וכך נשמרו הנעימות בבתי הכנסת גם עשרות שנים אחרי שנדם הרדיו של קזבלנקה.
המסורת ממשיכה - גם היום
עם העלייה לישראל הביאו יהודי מרוקו את השירה איתם, והיא חיה ונושמת: בבתי כנסת, בשמחות, בערבי פיוטים שמושכים צעירים ומבוגרים. וזו בדיוק הרוח שממנה נולד ״יובילו שי״ - ספר שממשיך את המסורת בדרך שבה היא נבנתה מאז ומעולם: מילים חדשות של קודש, על הלחנים שהלב כבר מכיר. למעלה ממאתיים פיוטים חדשים, כולל פרק לכבוד צדיקי מרוקו ורבני משפחת אביחצירא.
״יובילו שי״ - ספר הפיוטים של יובל איבגי